המעצב לא אשם שהמודעה יצאה יפה ולא אומרת כלום. הבריף אשם.

הבריף הכי נפוץ שאני רואה נראה ככה: "צריך 3 מודעות לפייסבוק לקמפיין של נובמבר, בצבעים של המותג, עם הלוגו, משהו מגניב". ואז מגיעות 3 מודעות יפות שלא אומרות כלום, וכולם מתעצבנים על המעצב.

המעצב עשה בדיוק מה שביקשו. ביקשו ממנו לקשט.

למה רוב הבריפים מייצרים מודעות חלשות

כי הם מפרטים מה לייצר ולא מה להגיד. מידות, כמויות, צבעים, דדליין. החלק הקשה, ההחלטה למי מדברים ועל מה, נשאר פתוח. ומעצב שלא קיבל החלטה ממלא את החור במה שהוא יודע לעשות הכי טוב: שיהיה יפה.

מה חייב להיות בבריף

• למי זה. לא "גברים ונשים 25 עד 55". אדם אחד במצב אחד. "בעל עסק קטן שהקמפיינר שלו עזב לפני חודש והוא לא יודע מה לעשות עם החשבון".
• כאב אחד. מה מציק לו עכשיו, במילים שלו.
• הבטחה אחת. מה ישתנה אצלו. לא רשימת יתרונות.
• הוכחה. למה שיאמין לכם. מספר, לקוח, הדגמה.
• רעיונות להוק. מה קורה בשנייה הראשונה. שניים שלושה כיוונים, לא תסריט סגור.
• פורמט. פיד 4:5, סטורי 9:16 או סרטון קצר, ובאיזו פלטפורמה.
• מה זה הצלחה. לידים? הודעות בוואטסאפ? צפיות של 3 שניות? שהמעצב ידע על מה מודדים אותו.

תבנית לדוגמה, להעתקה

• למי: בעלת קליניקה לקוסמטיקה, מפרסמת לבד, חצי שנה, לא בטוחה אם זה עובד.
• כאב: "אני שופכת 3,000 ₪ בחודש ולא יודעת אם הלקוחות באים מהמודעות או מחברות."
• הבטחה: תוך שבוע תדעי בדיוק מאיפה כל לקוחה הגיעה.
• הוכחה: צילום מסך של דוח פשוט עם שמות של מקורות.
• הוק: שאלה ישירה: "את יודעת מאיפה הגיעה הלקוחה האחרונה שלך?"
• פורמט: סטורי 9:16 ופיד 4:5, אינסטגרם.
• הצלחה: הודעות בוואטסאפ, לא לייקים.

זה הכול. עמוד אחד. דוגמה בלבד, אבל עם בריף כזה מעצב בינוני מוציא מודעה טובה יותר ממעצב מעולה בלי בריף.

מי צריך לכתוב את הבריף

מי שמחליט על המסר. לא המעצב ולא הקמפיינר. בעסק קטן זה בעל העסק או מי שמנהל את השיווק. בעסק שמפרסם הרבה, זה בדיוק התפקיד של מנהל קריאייטיב.